3 דברים שלמדתי על חינוך… בתור תלמידה ביסודי

3 דברים שלמדתי על חינוך… בתור תלמידה ביסודי. ומה איתכם? מוזמנים לשתף בתגובות

למידה משמעותית

חינוך

אני לא חושבת שזה מפתיע, שהחוויות שלנו כתלמידים, מעצבות חלק משמעותי מתפיסותינו החינוכיות.

בהתחלה באופן בלתי מודע, רק מתוך תחושות וחוויות סובייקטיבית שחווינו, ובהמשך גם באופן מודע.

אז אולי את רוב הדברים שלמדתי בבית הספר אני לא זוכרת. אבל הרבה דברים אחרים לקחתי איתי הלאה, וחלקם אף נבנו לכדי תובנות חינוכיות של ממש. להלן 3 דברים שלמדתי על חינוך בתור תלמידה ביסודי.

1. דברים שלמדתי על חינוך- תורת הגמול

כבר בגיל מאוד מאוד צעיר, בתחילת בית הספר היסודי, ידעתי שאני ממש לא אוהבת תחרויות נושאות פרסים בכיתה.

המורה מחלקת את הכיתה ל-2, מנסה לעשות משחק, שאלון, טריוויה. חושבת שהיא תגייס אותנו יותר בכך שתציע איזו סוכריה, חטיף או צעצוע פלסטיק למנצחים. הפוקוס מייד מוסט מהחוויה לתגמול, והמשחק הופך לבליל של צעקות ומרדף אחרי מנת הסוכר ומאבד את כל הכיף.

ההוא צורח על ההיא, הזה מתווכח עם הזאתי. ההיא נעלבת שהחטיף הגיע לקבוצה היריבה, ואחת אחרת מכריזה על מרד, כי “המורה, זה לא או-פייר! אנחנו צעקנו את התשובה הנכונה קודם, למה הם קיבלו את הפרס?”.

כבר בתור תלמידה הרגשתי שיש בכך פספוס חינוכי גדול. אמנם עוד לא ידעתי לקרוא לזה “פספוס חינוכי גדול”, אלא “שיעור באסה עם הסטז’רית שלא מבינה לאן היא הכניסה את עצמה”, אבל הבנתם את הרעיון.

מה לקחתי?

אני לא נגד תגמולים או פרסים. כשהם נעשים נכון, הם יכולים להיות כלי מאוד חשוב ויעיל. אבל כשהם מפסיקים להיות אמצעי והופכים למטרה… שם קורה הפספוס האמיתי. מבטיחה להרחיב על הנושא בפוסט המשך שיוקדש בדיוק לזה.

2. דברים שלמדתי על חינוך- חשיבות של פידבק

חוויה נוספת שלימדה אותי הרבה, קרתה גם היא ביסודי. במרכזה- מורה מחליפה שהיתה נכנסת מדי פעם לכיתה, ושואלת שאלות. אני באמת לא זוכרת מה היא לימדה ומה היא שאלה, אבל אני זוכרת חוויה אחת קטנה.

כמה זה 6X6? המורה שואלת ומצביעה על משה. משה עונה לה 29. המורה מצביעה על דוד. דוד עונה 108. והיא פשוט עוברת הלאה לתלמיד הבא, מבלי להתייחס לתשובות השגויות.

וכך זה ממשיך, עד שצדיק אחד בכיתה משכיל לומר את התשובה הנכונה ורק אותה היא מאשרת ומתחילה סבב חדש עם שאלה חדשה.

נכון שזה לא עוון גדול וכנראה לא נעשה ממניעים רעים, אפילו להפך. אולי בתודעה שלה, זה היה ניסיון לשמור על נפשותינו השבריריות מלהתמודד, חלילה, עם טעות.

אבל כבר אז, בעיניים של תלמידה בכיתה ב’ או ג’, היה לי ברור שלהגיד- “טעית” באינטונציה נעימה או בתוספת של איזו מילה טובה, זה הרבה יותר נכון ומעצים מאשר להתעלם מהטעות (וכן, מהתלמיד).

מה לקחתי?

ילדים צריכים פידבק. להתעלם מטעות לא יעלים אותה. וגם- זה בסדר לטעות, וחשוב לתווך את המסר הזה לתלמידים. זה נותן תחושה שרואים אותך, וזה הרבה יותר חשוב מלענות נכון על כל השאלות שנשאלים.

3. דברים שלמדתי על חינוך- מתן אחריות

בתחילת כיתה ו’ הודיעו לנו, שבבית הספר מתקיימות בחירות שנתיות למועצת התלמידים. מי שרוצה לרוץ צריך להקים מפלגה, לכתוב מצע, לעודד את הסובבים להצביע ובסופו של דבר למשול ביד רמה בבית הספר ובהפסקותיו הפעילות.

אז הקמנו מפלגה. כתבנו המנון. ציירנו פלקטים. עשינו הרבה תעמולה ובסוף נבחרנו לשלטון תוך הבסה מוחצת של המפלגה היריבה.

כמה הפסקות בשבוע הוקדשו לישיבות צוות בהן חרצנו את גורל בית הספר. הפסקות אחרות הלכו על פתיחת אולם הספורט (היו לי מפתחות), הוצאת הדלגיות והכדורים לנתינים שלנו, שישחקו החמודים, ואז החזרת הציוד בסוף ההפסקה.

זה היה מאוד ברור שבית הספר לא יוכל לתפקד בלי המפלגה הזוכה (אנחנו), ולכן הינו ממש רציניים ואחראיים, ועמדנו בכל מה שהבטחנו במצע (חוץ מלבטל לימודים ביום שישי. לא הלך).

והאמת? כשאני חושבת על זה בדיעבד, או היתה אחת החוויות החינוכיות הכי טובות שלי. הרגשנו באמת בוגרים ואחראיים, וכך גם התייחסו אלינו.

הרגשתי שרואים אותנו וסופרים אותנו, וזה היה מאוד מאוד כיף ומעצב.

מה לקחתי?

מאז שסיימתי בית ספר יסודי, הספקתי לעבוד במספר כובעים חינוכיים. בכל אחד מהם, ניסיתי להכניס אלמנטים שונים, שיאפשרו לתלמידים שלי אוטונומיה, תחושת מסוגלות ותחושת משמעות. תמכתי ביוזמות. עודדתי יוזמות, וגם נחשפתי למודל המדהים של התנדבות נוער ככלי טיפולי.

תנו לילדים תפקיד. תנו להם אחריות ותחושת משמעות, וזה יעשה פלאים.

ומה איתכם? האם אתם יכולים לחשוב על חוויות משמעותיות ותובנות שרכשתם בתור תלמידים, שעזרו לעצב את תפיסותיכם החינוכיות? שתפו בתגובות!

לקריאה נוספת- פוסטים מומלצים מהבלוג:

כיף שבאתם! תרגישו חופשי לכתוב לי לכל שאלה, הבהרה, רעיון או בקשה.

ואפשר גם כאן:

חץ-49-01-01